פרות הים בפארק בלו ספרינגס, פלורידה

 הגענו לפלורידה! ארץ השמש והקיץ התמידי. נשארנו לישון בג'קסונוויל, קצת אחרי מעבר הגבול בין ג'ורג'יה לפלורידה, ולמחרת יצאנו ליעד הראשון שלנו במדינה: פארק המדינה בלו ספרינגס Blue Springs State Park, קצת פחות משעתיים נסיעה מג'קסונוויל. האטרציה העיקרית של הפארק היא צפיה בפרות הים, או מנטי Manatee, כשהשם הרשמי שלהן הוא תחשי נהרות. (אבל מנטי או אפילו פרות ים נשמע הרבה יותר טוב!). אלו יונקי מים גדולים ועדינים, שמחבבים מים חמימים, ולכן בחורף הם נוטשים את מי הים הקרים ונכנסים לנהרות ותעלות בחיפוש אחרי מים חמימים יותר. סוף אוקטובר נחשב עדיין מוקדם מדי כדי לראות אותם בנהרות, ואתר הפארק לא דיווח על צפיה בהם השנה. אבל מאחר והפארק היה פחות או יותר בדרך שלנו, החלטנו להגיע לשם בכל זאת, לעשות שם את הליכת הטבע היומית שלנו עם נינה, ולהכיר את הפארק, לקראת טיול בזמן מאוחר יותר שבו פרות הים יגיעו לשם. 

כשנכנסנו לפארק שאלנו בכניסה האם הפרות הגיעו כבר. להפתעתנו, התשובה היתה שיש להקה קטנה של כמה פרות ים שנראתה שם, אבל אי אפשר לדעת איפה הם עכשיו והאם נוכל לראות אותם. המשכנו לכיוון הנהר בלי יותר מדי אופטימיות.

החנינו ליד הנהר והתחלנו את ה Blue Spring Boardwalk Trail, מסלולון של חצי מייל לכל כיוון על גשרי עץ לאורך הנהר. התוודענו כאן לראשונה לנוף העשיר והמרהיב האופייני לפלורידה, נהר עם צמחיה ירוקה ועשירה לגדותיו. ראינו גם ציפור שחורה שיושבת על ענף ופורשת את כנפיה, כאילו מדגמנת בשבילי שאצלם. מאוחר יותר למדנו שהציפור נקראת אנינגה, או ציפור הנחש, והיא שוחה כשכל גופה בתוך המים, ורק צווארה וראשה יוצאים מהמים, כאילו זהו נחש ששוחה, מה שנתן לה את שמה. מאחר וכנפיה טובלות במים כשהוא שוחה, היא צריכה לייבש אותן לחלוטין לאחר שהיא יוצא מהמים, ולכן מאד אופייני לראות אותן יושבות על ענף בשמש עם כנפיים פרושות. עדיין נראה לי שהיא נהנתה לדגמן לתמונה...

בהמשך השביל היתה מרפסת שיושבת על הנהר, וראינו שם התקבצות של אנשים. תהינו מה הם רואים שם. אחד מעובדי הפארק שעבר בסמוך לנו סיפר לנו: הם רואים פרות ים! מיהרנו לשם, לא מאמינים למזלנו הטוב (חוץ מנינה, שניסתה לרדוף אחרי סנאי שרץ על הגדר, ולא הבינה מה ההתלהבות הגדולה שלנו מחיות אי אפשר לרוץ אחריהן). הגענו למרפסת התצפית, והן אכן היו שם - להקה של היונקים הימיים האלה, שוחות להנאתן במי הנהר. המשכנו ללכת על גשר העץ במקביל ללהקה ששחתה לה בנחת, ולצלם אותה מזוויות שונות.

הלהקה לבסוף נעלמה מהעין, ונותר לנו רק להנות מהנוף של הנהר והצמחיה סביבו.

נינה טענה בתוקף שללכת לידינו בקצב של זחילה לאורך הנהר, כשאנחנו כל הזמן עוצרים לצלם (ואני מדברת עליך, דוריס, היא הדגישה), לא סיפק לה את הפעילות הגופנית הדרושה לה. אז עשינו מסלול הליכה נוסף: Pine Island Trail, שיוצא גם הוא ממגרש החניה, מצדו השני. זהו מסלול ארוך למדי, של כמעט 5 מייל הלוך ושוב. הוא מתחיל בחורשת עצים נעימה ומוצלת, עם הסברים על חלק מהעצים.

לאחר שיוצאים מהחורשה, השביל הופך להיות חשוף לגמרי לשמש והיה לנו חם - כן, הגענו לפלורידה ללא ספק! חם מדי ללכת בשמש בסוף אוקטובר. השביל גם לא היה יותר מדי מעניין, אז אחרי שהלכנו זמן מה החלטנו לחזור על עקבותינו.