כשהיינו בשלב תכנון הטיול, וידענו שניסע לאורך החוף המזרחי של ארה"ב, בוריס הגיע עם המלצה חמה מחבר שהוא שיתף אותו בתוכניות שלנו: אווטר בנקס! לא להחמיץ, ולפנות לשם מספיק זמן כדי להיות במקום כמה ימים לפחות. מה יש שם? הקשיתי. איים ארוכים מאד וצרים לאורך החוף, צד אחד פונה לאוקיאנוס, והצד השני פונה לתעלה המפרידה בינם לבין היבשת. ככה שאפשר לראות שם גם זריחה וגם שקיעה מעל המים כמעט מאותו המקום. עדיין לא הבנתי: ומה עושים בין הזריחה לשקיעה? מאחר ואני זו שעושה את התחקיר על המקום ומתכננת את הטיול, התחלתי לחפש מידע על המקום. חופים יפים וארוכים, דיונות, מגדלורים. נחמד, אבל אני עוד לא השתכנעתי שיהיה לנו מה לעשות שם כמה ימים. לעומתי בוריס השתכנע לגמרי וציפה בקוצר רוח להגיע לשם.
זה העלה לי זכרונות מלפני כמה שנים. בוריס הציע בהתלהבות יום אחד שניסע לחופשה במקום עם השם המבטיח: אושן שורס. חופי האוקיאנוס. נשמע ציורי ומפתה להפליא. נסענו לעיירה, שנמצאת על פיסת יבשה המחוברת ליבשת בחלקה הצפוני, וכל חלקיה האחרים מוקפים באוקיאנוס השקט. כתוצאה מכך, היא כמעט תמיד שרויה בערפל, קרירה, ולעתים קרובות יורד שם גשם, גם כשבהיר בסביבה. בקיצור, כל מה שבוריס לא סובל. אני נהניתי לצעוד לאורך החוף הרחב, שאפשר לשחרר בו כלבים, כמובן כשאני עטופה היטב בבגדים חמים, ורק כשלא יורד גשם. אבל בשביל בוריס, זה הפך למקום השנוא ביותר, שמתקשר עם קור ערפל וגשם, והמקום הכי לא רצוי לבלות בו חופשה. כשהגענו במקומות אחרים באיזור למקום עם ערפל וגשם, בוריס אמר שזה בטח הגיע מאושן שורס. היו לי חששות שיקרה משהו דומה גם כאן, ושבוריס צפוי להתאכזב מאד.
הזמנו לשם שלושה לילות, כשאני לא בטוחה שאכן יהיה לנו מה לעשות שם כל כך הרבה זמן, ובוריס היה בטוח שנרצה להאריך.
אני בינתיים גיליתי שיש שם איזורים נרחבים של מארשלנד, כמו שכתבתי בפוסט הקודם על המקום, כמו אלה שהיו הרקע לספר הנפלא "שירת סרטני הנהר" של דליה אוונס, וגיליתי התלהבות להגיע ולראות אותם. ואכן נהניתי מאד לראות אותם בטיול הראשון שעשינו באי, שכבר סיפרתי עליו. גם השקיעה שראינו היתה מדהימה, ובוריס התחיל להתלהב מהרעיון לשכור בית נופש ליד הפארק ממנו רואים את השקיעה, ולהשאר שם עוד זמן ארוך.
למחרת בבוקר הייתי מוכנה ומזומנה להנות מהזריחה, במרחק הליכה מהמלון שלנו. יצאנו מוקדם בבוקר קצת לפני שהשמש עלתה, ורוח עזה וקרה קידמה את פנינו. התעטפנו בבגדים החמים שהיו עלינו, שזה לא הרבה, לא חשבנו שנזדקק לבגדים חמים מאד אחרי שעזבנו את פארק אקדיה, והתחלנו לצעוד לאורך החוף. היה מעונן, ככה שלא היו הרבה צבעי זריחה מרהיבים עדיין, אבל המראה היה קסום, של גלי הים לאור הרך של השמש שעולה, עם השחפים שמשחקים עם זרמי האוויר ברוח החזקה.
התחלנו ללכת לאורך החוף, כשאני מצלמת את צבעי הזריחה ואת השחפים המתעופפים, נהנית מכל רגע, וחושבת שכן, בהחלט למקום יש את הקסם שלו.
לאחר כמה דקות בלבד בוריס אומר: אני קופא מקור, בואי נחזור למלון. קטענו את הטיול הזריחה, עוד לפני שהשמש עלתה, וכשהגענו בוריס הודיע: אני מוכן לעזוב ולהמשיך הלאה ברגע שאת מוכנה, הספיק לי מהרוח החזקה והקרה הזו.
אז יש מתחרה לאושן שורס בחוף המזרחי של ארה"ב 😄
החלטנו להשאר בתוכנית המקורית שלנו עם עוד יומיים של טיול באיים ואז להמשיך הלאה למחוזות נעימים וחמימים יותר.
התחנה הבאה שלנו היתה הפארק ג'וקי'ז רידג'. הפארק נמצא על החוף המערבי, שמול התעלה, ויש בו את דיונת החול הגבוהה ביותר בחוף המזרחי של ארה"ב, שגובהה בין 25 ל 30 מטר. הגובה משתנה, משום שזו דיונה פעילה, והרוחות משנות גם את גובהה וגם את מיקומה - מאחר ורוחות החורף הצפון מזרחיות חזקות מרוחות הקיץ הדרום מערביות, מעריכים כי הדיונה נעה בין 30 ס"מ ל 1.8 מטר בשנה. מה שמייצב את הדיונה זו הצמחיה המיוערת הסובבת אותה. הדיונה עצמה חסרת צמחיה, והתנאים עליה מדבריים וצחיחים.
התחלנו ללכת לפי המסלול שנקרא Tracks in the Sand Trail באתר אולטריילס, ממסלול קל של 1.2 מייל. אבל אחרי שנכנסנו לפארק והגענו לאיזור של הדיונה פשוט הלכנו על החול בין הדיונות וטיפסנו על הפסגות הקטנות של הדיונות כדי לראות את הנוף. ניתן לראות משם את שני החופים, המזרחי והמערבי, בבת אחת. בפיסגת הדיונה אפשר להטיס עפיפונים ברוח החזקה, או לגלוש למטה על החול עם לוח גלישה, או אפילו עם סנדבורד, מתקן המקביל לסנובורד.
לאחר מכן חזרנו למסלול שמגיע לחוף קטן ומקסים. פגשנו שם אמא מקומית ושתי ילדותיה החמודות ששיחקו במים הקרים. היא סיפרה לנו שעכשיו רגוע ושקט שם, ושמאסת התיירים מגיעה בקיץ - דווקא כשמזג האוויר הרבה פחות נעים, חם ולח מאד. כמות התיירים הוכפלה, כי מסתבר שיש בנטפליקס סידרה שנקראת "אווטר בנקס" ומתרחשת באיים, מה שעורר סקרנות רבה והביא תיירים רבים לאיים.
היום החלטנו לנסוע לראות את השקיעה במגדלור של קייפ האטרס. זהו המגדלור הגבוה ביותר בארה"ב. הכביש מגיע עד המגדלור עצמו. כשהיינו שם אי אפשר היה להכנס אליו ולעלות אליו. מהחניה של המגדלור יוצא מסלול קצר ומקסים של פחות מחצי מייל שעובר בגשרי עץ על אדמה מוצפת במים. משם רואים את צבעי השקיעה משתקפים במים ועל המגדלור. מראה מרהיב מאין כמוהו.
Comments
Post a Comment