היום הראשון בפארק לאומי אקדיה, מיין: חופי האוקיאנוס והר קאדילק

 היום הראשון שלנו בפארק הלאומי אקדיה, פארק הנמצא בקצה הצפון מזרחי של ארה"ב על חוף האוקיאנוס האטלנטי, היה ביום האחרון של העונה הרשמית של הפארק. כדי לעלות להר קאדילק, היה צריך עדיין להזמין אישור מראש לשעה מסויימת. הזמנו מקום לשעה 11, וחשבנו להתחיל שם את היום. 

בסופו של דבר התעוררנו והתארגנו הרבה יותר מוקדם, והחלטנו להכניס ביקור באחד האתרים האחרים בפארק לפני שנעלה להר. מזג האוויר היה שמשי ויפה, היה קר אבל לא נורא, ורצינו לנצל את התנאים הטובים, כי במזג האוויר הסתווי ההפכפך, מי יודע מה יהיה מאוחר יותר.

מאחר וזה היה כבר סוף העונה, ממש היום האחרון, חשבתי שהפארק יהיה כמעט ריק מאנשים. בטח יהיה קר, אבל הפארק יהיה פנוי ושקט. נלבש בגדים חמים מאד ונטייל בכיף ללא עומס.

אז חשבתי.

הפארק היה מפוצץ באנשים. כבר בכניסה לפארק היה תור גדול לקופות. כשהגענו לתחנה הראשונה שלנו, החוף החולי Sand Beach, מגרש החניה היה מלא כמעט לגמרי. 

צעדנו לאורך החוף החולי, לא תופעה שכיחה בפארק, שבו מרבית החופים סלעיים. החוף היה מלא באנשים, שחלקם אפילו טבלו במים הקרים. קרים, אבל צלולים ויפהפיים. מצדי המפרץ הגבעות המיוערות היו משובצות בצבעי שלכת. המים היו שקטים למדי עם גלונים קטנים בלבד, אבל הם הספיקו כדי להטריד את נינה שנבחה עליהם בעוז, כשהיא מתעצבנת עוד יותר מזה שהם מתעלמים ממנה וממשיכים לחזור אחרי שהם נסוגים לים.

בצדו השני של החוף הגענו למסלול שלנו, Great Head Trail (Short Option). מסלול בדרגת קושי בינונית באורך של 1.6 מייל לפי אולטריילס (AllTrails). או כמו שאומר בוריס: 5 מייל של טיפוס מתיש. אמנם הוא קצת מגזים, אבל לפי כל המסלולים שעשינו עד עכשיו, אולטרייל באמת מוריד גם בדרגת הקושי וגם באורך של המסלולים, כמעט בכל המקרים.

המסלול התחיל דווקא בסדר גמור, בטיפוס מתון בשביל קל להליכה לאורך המפרץ, עם נופים למפרץ, למים הצלולים בגוון הכחול-ירוק וליערות בצבעי השלכת שהפכו ליותר יפים ויותר דרמטיים ככל שטיפסנו בגובה.

כאן המסלול פנה הלאה מהמפרץ. מכאן הוא היה מכוסה בסלעים גדולים שיש לטפס ביניהם. באחד הטיפוסים איבדתי שיווי משקל ונפלתי אחורה. לא קרה לי שום דבר, זו היתה נפילה רכה מאד בשליטה. אבל עברתי לטפס הרבה יותר לאט. מדי פעם היה צריך לצעוד על סלע משופע כדי להתקדם. לאחר שהסתיים הטיפוס התלול, חשבתי שהמסלול יהפוך לקל יותר, אבל הוא המשיך לעבור בין סלעים גדולים, ובנוסף היה מכוסה בבוץ, כך שהיינו צריכים לפלס דרך מאחד הצדדים שלו כדי לא לשקוע בבוץ.

כשהגענו לנקודת הנוף לאוקיאנוס, החלטנו שמספיק לנו, ושאם נמשיך לא נגיע לחלון הזמן שהזמנו כדי לעלות להר, ולאחר שצילמנו את הנוף לאוקיאנוס, חזרנו בחזרה לרכב. גם החלק הזה של המסלול שעשינו היה מאד יפה ובהחלט שווה.

נסענו לכוון הר קאדילק. טוב שהחלטנו לחזור ולתת לעצמנו זמן להגיע לשם, כי הסתבר שהכביש הטבעתי של הפארק הוא חד כיווני, ולקח לנו הרבה יותר זמן להגיע לשם מכפי שתכננו. היה לנו חלון זמן של חצי שעה עד 11 וחצי, והגענו ב 11 ועשרים. גם כאן היה תור, וראינו שתי מכוניות לפנינו שמסתובבות ויוצאות. השומר סרק את הקוד של האישור, ואמר לנו שאנחנו יכולים לעלות. נראה שהם הקפידו מאד על הזמנים של אישור העליה, ומזל שהגענו בזמן.

בדרך למעלה עצרנו לצלם את אגם ג'ורדן, שעוד נחזור אליו מחר.

למרות שהפארק היה כל כך עמוס במבקרים, בזכות ויסות העולים להר מגרש החניה לא היה מלא והיה קל למצוא מקום למעלה. היתה שמש אבל היה קר עם רוח חזקה, וטוב שלקחנו איתנו את הבגדים החמים. עשינו למעלה את המסלול של חצי מייל שעובר מסביב לפסגה ונותן הזדמנות להנות מהנופים השונים. בצד אחד ראינו את היערות בצבעי השלכת שמגיעים המפרצים בים. מעבר לסיבוב ראינו את העיירה בר הרבור בה התאכסנו ואת האיים הקטנים והמיוערים שבאוקיאנוס.

התרשמנו מהסלעים היפים המרכיבים את הפארק. המקום היה למעשה תא מגמה געשי בעומק שני מייל מתחת לפני שהשטח שהתקרר בתהליך איטי מאד ויצר סלעי גרניט בגוון ורדרד. תהליכי שחיקה בעיקר על ידי קרחונים בעידן הקרח חשפו את הסלעים הללו והביאו אותם אל פני השטח. הסלעים החשופים ורודים - ירוקים. החלטתי שזה השיש שאני רוצה במטבח שלי. צריך לבדוק אם יש כזה דבר "גרניט קאדילק".

השלמנו את הסיבוב, ירדנו מההר וחזרנו בכביש הטבעתי לחופי האוקיאנוס. עברנו שוב דרך הכניסה לפארק, והגענו לאותה הקופה, בתקווה שהקופאית החביבה שהציעה לנינה שנבחה עליה במרץ חטיף כלבים תזכור אותנו ולא נצטרך לשלוף שוב את הפס לפארקים הלאומיים ואת תעודת הזיהוי, אבל מסתבר שהיא סיימה את המשמרת והחליף אותה קופאי חביב אחר. הוא שאל אם אנחנו רוצים מפה, ובוריס ענה לו שכבר קיבלנו מפה בכניסה הקודמת, אנחנו סתם עושים פה מעגלים.

המסלול הבא שתכננו לעשות היה הקטע ב Ocean Path, מסלול שעובר לאורך החוף, שבין החוף החולי שכבר היינו בו לבין הגייזר הימי Thunder Hole. לא היינו צריכים להתלבט יותר מדי מאיפה להתחיל את המסלול, כי היה כל כך עמוס, ומגרשי החניה כל כך מלאים, שפשוט חנינו במקום הראשון שמצאנו בקטע שתכננו ללכת בו והתחלנו לצעוד לכיוון הגייזר. המסלול עובר לאורך הכביש, כשמדי פעם אפשר לרדת לכיוון החוף, שהוא כאמור סלעי מאד בכל מקום חוץ מאשר בחוף החולי, ולצלם את הנופים של הסלעים והמים.

בגייזר הימי יש מסלול עם מדרגות שיורד עד הגייזר. כאשר יש גלים גבוהים, נוצרת תופעה של מים שמשפריצים מפתח צר בין הסלעים ונראים כמו גייזר. אבל הים היה רגוע מאד, והמים רק נעו קלות מעלה מטה בין הסלעים.

חזרנו חזרה לרכב, ונסענו לקצה השני של ה Ocean Path, למקום שנקרא Otter Cove. אכן ראינו משם לוטרה שוחה במים, אבל היא היתה רחוקה מדי בשביל לצלם. משם הלכנו עוד קטע קטן במסלול האוקיאנוס, עם עוד ירידות סלעיות לכיוון המים, ומראות של צבעי שלכת על רקע מי האוקיאנוס התכולים מהחלק העליון של המסלול.