דיקסוויל נוטש, ניו המפשיר

 צפון ניו המפשיר, על גבול קנדה, כבר בשיא השלכת, ולפי מספר דווחים של מטיילים, אפילו קצת עברה אותה, אז האיזור הזה נבחר כיעד הראשון לטיול שלנו במדינה. עלינו לדיקסוויל נוטש דרך כביש מספר 16.

זהו כביש יפהפה, ואי אפשר לא לעצור בנקודות העצירה השונות, להתפעל מההרים המכוסים בצבעי השלכת מכל עבר ולצלם. 

עצרנו לצלם את הר וושינגטון, ההר הגבוה ביותר במזרח ארה"ב, ליד הכביש המעפיל אליו. אולי נעשה את העליה ביום אחר. כשחיפשנו את הנקודה האידאלית לצילום ירדנו עד הכניסה לכביש, שכרוכה בתשלום, אולם לאחר מכן החלטנו לחזור למעלה לתצפית יותר טובה. לשם כך היינו צריכים לעבור את עמדת התשלום של הכביש, להסתובב ולצאת בחזרה. אמרנו לשומר זעוף הפנים שאנחנו רק מסתובבים ויוצאים והוא הנהן בחשדנות. אחרי שנכנסנו, התכוונו להסתובב בשטח גדול שהיה קצת יותר הלאה, ופספסנו שלט מיד אחרי הבוטקה של השומרים שכיוון לפניית פרסה כדי לצאת החוצה. מיד אחרי שעברנו את הפניה שמענו את השומר צורח אחרינו בקולי קולות. נראה שהוא החליט שהצדקנו את חששותיו ואנחנו מנסים להתפלח מבלי לשלם משל היינו תלמידי תיכון המתפלחים לקולנוע. הסתובבנו בהמשך הדרך ויצאנו בחזרה, כשבוריס מסביר לשומר הזועם שרק חיפשנו מקום להסתובב. "הפניה ליציאה היא מיד בסוף הבניין!" הוא אמר לנו בכעס. טריילר: זו לא תהיה הפגישה האחרונה שלנו איתו...

הגענו ללא תקריות נוספות למגרש החניה הגבוה יותר, צילמנו את ההר, ניצלנו את שרותי השדה שהותקנו שם לפני הנסיעה הארוכה, והמשכנו בדרכנו.

הכביש ממשיך לאורך נהר שמימיו נקווים מדי פעם לאגמים עם השתקפויות מופלאות של עצים בצבעי שלכת. עצרנו שוב ושוב לצלם, עד שהגענו למסקנה שלא נגיע למסלול שלנו לפני החושך אם נעצור בכל אגם יפה.

היעד שלנו בפארק דיקסוויל נוטש היה סלע השולחן, נקודת תצפית שיש לטפס אליה בטיפוס לא קל, אך מתגמל מאד מבחינת הנוף. אחת הבלוגריות שנעזרתי בה בתכנון המסלול טענה שזה היה המסלול האהוב עליה ביותר בכל טיול השלכת בניו אינגלנד.

לאורך הכביש יש גם תצפית למפלים, והתברר שיש מסלול נוסף שעובר דרך המפלים ומגיע לסלע השולחן מהצד השני. למרות שהמסלול הזה ארוך יותר, 2.8 מייל במקום 1.5 מייל, בחרנו בו כדי לשלב גם את המפלים במסלול, וגם כי באחד האתרים נכתב שהטיפוס בו מעט קל יותר ושיש בו עוד נקודת נוף חוץ מסלע השולחן. הגענו לנקודת ההתחלה של המסלול וגילינו שאנו היחידים במגרש החניה. זה היה משעשע, אחרי העומס העצום שהיה בפרנקוניה נוטש. נראה שיש מספר יעדים פופולאריים שכל התיירים נוהרים אליהם, ומקומות אחרים לא פחות יפים, אולי אפילו יותר, שנמצאים מעט רחוק יותר ובהם ניתן להנות מהטבע בשקט ובשלווה.

המסלול היה יפהפה, טובל בעלי שלכת זהובים, והתחלתי לצלם כשרק יצאנו לדרך.

מהר מאד התברר לנו שיש חסרון לעלי השלכת היפהפיים שכיסו את המסלול. ראשית היה קשה להבחין במסלול עצמו ולא פעם נעזרתי במפה שהורדתי לטלפון. מומלץ מאד להשתמש בתוכנת AllTrails ולהוריד מראש את המפות של המסלולים שמתכננים לטייל בהם ולהעזר במפות. יש מדי פעם סימון על העצים שבצד המסלול, אך זה לא תמיד מספיק כדי לדעת לאן ללכת. העלים גם הסתירו לגמרי מה יש מתחתם - ולעתים קרובות זה היה בוץ חלקלק, או שלולית מים. מה שהפך את ההליכה לאתגרית למדי, בנוסף לטיפוס האינטנסיבי למדי.

המסלול גם חצה מספר פעמים ערוץ מים עם זרימה די רצינית, והיינו צריכים לדלג על אבנים מעל המים כדי לחצות. אחרי הערוץ הראשון, נינה סרבה בתוקף לעקוב אחרינו ולקפוץ בין הסלעים. לא היתה לה בעיה פיסית לעשות את זה, היא כבר דילגה על סלעים רחוקים בהרבה. אבל היא פחדה מזרם המים בין הסלעים. ניסינו למצוא בשבילה מקום שקט יותר לחצות, אך לא היה כזה. בוריס נאלץ לקפץ בין הסלעים בחזרה, לקחת אותה על הידיים, ולחצות שוב. בכל פעם שהוא קפץ בין אבנים, היא החליטה לעזור לו וקפצה בידיים שלו, כשהיא כמעט נופלת. חוויה.

לאחר עוד כמה חציות כאלה, וטיפוסים ארוכים כשהעלים מסתירים את החלקים הבוציים והרטובים בקרקע, התחלנו לחשוב על ירידה במסלול השני הקצר יותר, והליכה לאורך הכביש עד הרכב. החלטנו לבדוק כשנגיע מה המרחק שיהיה עלינו לעבור ולהחליט.

בסופו של דבר הגענו לנקודת הנוף הראשונה, שנמצאת מימין למסלול. שורת העצים הצפופה נפתחת לנוף מקסים של אגם וסביבו הרים מיוערים בצבעי שלכת. גם אם חלק מהעצים כבר איבדו את עליהם, עדיין יש הרבה צבעים למיצג מרשים של צבעי שלכת.

מכאן היתה לנו הליכה קצרה לנקודת התצפית השניה על סלע השולחן וסוף המסלול. כשצעדנו לכיוונה הופיעו האנשים הראשונים שראינו על המסלול. זוג חביב ששאל אותנו אם זו הדרך לנקודת התצפית. הסברנו להם איך להגיע אליה. הם שאלו אם יש שם סלע שטוח שאפשר לטפס אליו לראות את הנוף. אמרנו שלא, הם מדברים על סלע השולחן, שהם כבר עברו אותו ופיספסו. הצענו להם לבוא איתנו ולהגיע לסלע, והם הודו לנו ועשו זאת. מצאנו את הפניה מהמסלול לסלע השולחן ולאחר ירידה תלולה אך קצרה הגענו אליו. ממנו ראינו נוף פתוח יותר מאשר בנקודת הנוף הקודמת, נוף פנורמי של האגם, המלון שלידו, וההרים שמסביב. נוף מרשים ביותר.

בני הזוג שפגשנו אמרו לנו שהם הגיעו מהמסלול השני והם חוזרים דרכו. ביקשנו מהם לקחת אותנו לתחילת המסלול השני, והם הסכימו בשמחה. החלטנו לצאת מיד לדרך למטה, כשהם עדיין יושבים שם ונהנים מהנוף, כדי לא לעקב אותם, כי הקצב שלנו היה איטי יותר משלהם. (טוב, לא שלנו, שלי. ברור שבוריס ונינה היו עושים את זה הלוך ושוב פעמיים עד שהם היו יורדים...) הירידה במסלול הקצר יותר היתה תלולה אבל לא היו ערוצי מים לחצות אותם בדילוגים בין סלעים וגם היה פחות בוץ ומים שמסתתרים מתחת לעלים, ועשינו את הדרך למטה בקלות. אפילו הצלחנו להקדים את הזוג השני בכמה דקות. הם לקחו אותנו לרכב שלנו ונפרדנו מהם בתודה גדולה. 

סיימנו את היום מאוחר, ועוד היתה לנו נסיעה של כשעה וארבעים לבית הנופש שלנו בברטלט. אבל תוגמלנו בשקיעה יפהפיה שליוותה אותנו בדרך.