הפארק הלאומי בדלנדס, דקוטה הדרומית

 

במשך מיליוני שנים הצטברו באיזור הפארק שכבות משקעים מסוגים שונים, כולל מהתפרצויות וולקניות, וכל שכבה התגבשה במהלך הזמן לסלעים בעלי צבע שונה. תהליכי שחיקה יצרו גבעות ומבנים שחושפים את השכבות השונות בפסים פסים צבעוניים.

מראש לא תכננו לעשות הליכות בפארק אלא רק לנסוע דרכו בדרך הנופית ולעצור כדי להתרשם מהנוף ולצלם. זאת מאחר ומסיבה לא ברורה אסור לנינה להצטרף אלינו לטיולים. זה מעיד על חוסר ההבנה העמוק של רשויות הפארק. אין מי שמעריך ומתעניין בטבע כמו נינה. כל שיח, כל עלעל, כל סלע, זוכה לתשומת לב מירבית ולריחרוח יסודי החושף, מן הסתם, כל כל סודותיו מאז ומעולם. גם כאשר לאנשים שלה, דהיינו בוריס ודוריס, נגמרת הסבלנות והם רוצים להמשיך הלאה, היא תוקעת את רגליה הקטנות באדמה ומתנגדת בכל כוחה, המפתיע ביחס לגודלה המזערי, למשיכת הרצועה בעוד ראשה נמתח ככל האפשר לכיוון האובייקט הנחקר כדי להצליח להסניף כל ניחוח אפשרי עד הרגע האחרון. נשגב מבינתי מדוע רשויות הפארק ירצו למנוע מחובבת טבע כזו לתור את הפארק. הרי אין חשש שנינה, השוקלת פחות מעשרה קילוגרם, תטרוף להם ביזון או משהו כזה.

בכל מקרה אלה החוקים ולפיהם עשינו את התכנון. אבל בסופו של דבר, נפלנו על יום חם להחריד, 34 מעלות ושמש שקופחת על ראשנו, ופני שטח חשופים לחלוטין ללא כל צל, כך שבכל מקרה לא היינו עושים שום הליכה. השמש החזקה גם גרמה לכך שהצבעים נראו פחות מרשימים בבוהק הזוהר, ואפילו היציאה לנקודות התצפית (שגם לחלקן, במרחק הליכה קצרצרה מהחניה, לא ניתן לקחת את חברו הטוב ביותר של האדם), הפכה להיות מעיקה מדי בחום הכבד. כך שאחרי שעשינו חלק מהדרך הנופית העוברת בפארק, וצילמנו כמה תמונות מדגמיות, החלטנו שמיצינו, ויצאנו מהפארק כדי להמשיך הלאה בדרכנו.