הגבעות השחורות של דקוטה הדרומית: הר רשמור, קרייזי הורס, ווילו קריק

 התחלנו את היום בביקור באחד האתרים המפורסמים ביותר: הר רשמור, בו נחצבו פסלי ארבעה מנשיאי ארה"ב בתוך ההר עצמו. ציפיתי לאטרקציה תיירותית מאד, ולא חשבתי שיהיה מה לעשות שם חוץ מלהכנס, לצלם את הפסלים בהר ולצאת – והופתעתי לטובה! ההר הוא מקום יפהפה ולגמרי שווה ביקור גם אלמלא היו הפסלים החצובים בהר. כל איזור הגבעות השחורות של דקוטה הדרומית הוא מקום מרהיב ביופיו. הגבעות משובצות בסלעים גדולים בצורות שונות ומרשימות הבוקעים בין עצי המחט המכסים את הגבעות, עם אגמים, נחלים ומפלים המופיעים מדי פעם ביניהם.

כלבים יכולים להיות רק בחניונים ובאיזורים שמסביבם, לכן בוריס נכנסנו לאתר כל אחד לחוד, כשהשני נשאר עם נינה. היא היתה מאד לא מרוצה להשאר מאחור. צודקת, לא ברור למה האפליה הזו.

לאחר שנכנסים עוברים דרך שדירת הדגלים, שמשני צדיה תלויים דגלי כל המדינות של ארה"ב, ופסלי הנשיאים משקיפים מעליהם. לאחר מכן מתחיל שביל הנשיאים העובר ביער היפהפה עם מספר נקודות תצפית על הפסלים. בחרתי לפנות ימינה אחרי שדרת הדגלים וכך עשיתי בדרך למעלה את המסלול המאתגר יותר עם מספר רב של מדרגות. בדרך ראיתי סנאי (צ'יפמנק) וגם עז הרים עם הגדי שלה.

לאחר שמגיעים למרפסת התצפית הקרובה ביותר, הדרך חזרה הרבה יותר קצרה ומישורית, ומתאימה גם לעגלות וכסאות גלגלים. אך אני מציעה לכל מי שיכול לעשות את המסלול המאתגר יותר לא לוותר עליו.

היעד הבא היה קרייזי הורס Crazy Horse, פסל חצוב בהר של לוחם אינדיאני רכוב על סוס. הפסל יהיה בסופו של דבר הפסל החצוב בהר הגדול ביותר בעולם, אך כרגע רק הראש של הלוחם והחלק העליון של ידו המושטת קדימה גמורים. לפני שהגענו לשם ההתייחסת לפסל ולקצב ההתקדמות שלו היתה מעט מבודחת. פקיד הקבלה במלון אמר לנו שהפסל לא התקדם מאז שהוא היה בן 12.

באתר זה מותר להכניס כלבים, בתנאי שהם לא נוגעים בריצפה. כלומר ניתן להכנס עם כלבים קטנים כשמחזיקים אותם בידיים כל הזמן, או לוקחים אותם במנשא. שמנו את נינה בתוך תיק Tote ונכנסנו. היא היתה קצת מופתעת, ואולי קצת נהנתה מנקודת המבט המקורית שלה, והסתכלה מסביב בסקרנות רבה.

כאן אין מסלול הליכה ואי אפשר להתקרב באופן עצמאי לפסל מעבר למרכז המבקרים שבכניסה, אלא אם משלמים סכום נוסף ונוסעים בהסעה מאורגנת לאתר הבניה של הפסל. החלטנו לוותר על החלק הזה ולהשאר במרכז המבקרים ובמרפסת התצפית. תחילה נכנסנו לראות סרט קצר המסביר את ההיסטוריה של הפסל. זה היה מרתק ומרגש והסביר גם למה ההתקדמות כל כך איטית. המנהיג האינדיאני שהגה את הרעיון, כחלק מיעוד חייו שהוקדש לשיפור מצבם של האינדיאנים ולהעלאת המודעות של המסורת שלהם בעיני העולם, בחר בפסל אמריקני בן מהגרים מפולין כדי ליצור את הפסל. הוא לקח את המשימה הזו ברצינות רבה, מתוך הבנה שהוא לא יצליח לסיים את הפסל בימי חייו, ולמעשה הקדיש את כל שארית חייו לעבודה על הפסל. בתחילה לבדו, לאחר מכן עם בחורה שהחליטה לסייע לפרוייקט, שהוא התחתן איתה בסופו של דבר, והוליד איתה עשרה ילדים, שגם הם הצטרפו למשימה. הוא סרב לקבל סיוע פדרלי, וזו אחת הסיבות לכך שההתקדמות איטית כל כך.

לאחר סיום הסרט יצאנו למרפסת התצפית לצפיה בהר ובפסל, ובמודל מוקטן של הפסל כמו שיראה בסופו של דבר.

נינה היתה סבלנית מאד, המתינה ברכב או בחניה כשטיילנו בהר רשמור, ונדחפה לתוך תיק נשיאה כשהסתובבנו בקרייזי הורס, והחלטנו שהגיע הזמן שלה להנות מטיול יפה בטבע, וגם לנו לא יזיק לעשות הליכה קצת יותר נמרצת. חיפשתי את המסלול הקרוב ביותר שנראה נחמד והוא לא ארוך או קשה מדי, ומצאתי את המסלול Willow Creek Trail. לא ציפיתי ליותר מדי, רק להליכה נחמדה. שוב הופתעתי לטובה.

ראשית, לפני המסלול היה איזור יפהפה לפיקניק, שעשינו בו ארוחה קלה לפני שיצאנו לדרך.

 והמסלול עצמו היה יפהפה עם כל המיטב של הגבעות השחורות. זה מסלול של כ 3 מייל (למרות ש AllTrails טוענים שאוכו 2.2 מייל – זו לא הפעם הראשונה בה האתר טעה בהערכת אורך המסלול והעריך אותו בפחות ממה שהוא). כשעושים אותו בניגוד לכיוון השעון – כלומר מתחילים ימינה - הוא עובר לאורך ערוץ נחל קטן בתוך יער אורנים ושיחים אחרים בצבעי סתיו, מגיע למפלון קטן ויפה – כדי להגיע אליו צריך לצאת משער ברזל, לחצות את הערוץ בין האבנים, וללכת ימינה בשביל קטן עד שמגיעים לבריכה קטנה ומפלון שנשפך אליה. לאחר מכן הוא מתחיל לטפס במתינות והנוף הולך ומתגלה בהדרגה עד שמגיעים לנקודת תצפית לגבעות ולצוקים שמסביב. לאחר מכן המסלול יורד בחזרה ומגיע לנקודת ההתחלה.

המסלול משמש גם רוכבי סוסים, ולמרות שלא ראינו סוסים בדרך, צריך להזהר מלדרוך על הגללים שלהם שמופיעים מדי פעם על המסלול. המסלול כל כך יפה שהוא בהחלט שווה את אי הנוחות הקטנה הזו.